הסרטים הכתומים בקרוב יזרקו לאשפה כנראה גם הכחולים.

שוב לא נראה ילדות קטנות במנהרה המובילה לתחנה המרכזית כשהן יושבות ואורבות לעוברי אורח עם סרטים ביד וסיסמאות על אהבת העם והמדינה. לא יציקו לנו ולא ינסו לדחוף לנו מיליון עלוני הסברה בכל רחוב שנלך. כנראה שגם הכבישים עצמם יעשו פחות פקוקים והנה הכול יחלוף כאילו לא היה. האומנם?

בטלוויזיה, ניתנה לנו הזדמנות להציץ הצצה חטופה אל תוך העולם – אולי לחלקנו הוא זר – הנקרא "יהדות לאומית" כשהוא נתון במשבר עמוק כללי. השבר נראה כמשבר פיזי המתבטא בעזיבת הבית ובכל מה שמשתמע מכך. אך אל נא נטעה בציבור זה, משבר לא פקד אותו גם כשאנשי גוש קטיף וצפון השומרון סבלו ונפגעו לא פעם בידי אויב אכזר שלא חס על נשים ולא על ילדים. אז אם כן מה יכול להיות המשבר הפוקד חזק כזה? 

המשבר של ההתנתקות הוא משבר אחר ושונה.  

נראה כי בשבוע אחד זועזעו שני יסודותיו הרוחניים עליהם מושתתים חייהם של המתיישבים – האמונה היהודית והציונות – ונראה כי עומד לפנינו ציבור שנותר כביכול חסר כל, גם מהבחינה הרוחנית: מצוות יישוב הארץ ספגה מכה אנושה בעצם עזיבת חבל שיושב בעבודה קשה וביצירה במשך כשלושים שנה.

היהדות גם היא ספגה מכה קשה בעצם החרבת בתים, החרבת בתי הכנסת, העברת קברים, סגירת בתי מדרש וישיבות.  

אל נא נשכח שציבור זה נקרא לדגל בהגנה על המדינה בעצם התיישבותו בקו האש וזאת במצוות הממשלות הדמוקרטיות מאז מלחמת ששת הימים. ועתה, במצוות הממשלה ובסיוע מאסיבי של הצבא והמשטרה נאלצו אותם מתיישבים לעזוב בתיהם ואת כל אשר גידלו, בנו, יצרו בעמל ותחת סכנת חיים מתמשכת.  

למרות זאת, המתנחלים, במהלך הרואי החליטו שלא יתפנו מרצון אך גם לא יגרמו ויגררו את העם למלחמת אחים ע"י אלימות ובתוך כך קיבלו את מרותה של ההחלטה הקשה.

ראינו תמונות כמעט בלתי נתפסות של נטישת הבתים והיישובים ע"י ציבור אשר קידש את אדמתו כמעט כמו את חייו, שלח את מיטב בניו ובנותיו אל הקרב והעמיד את קו האש בחצר ביתו.

אמונתם של המתנחלים נשארה איתנה אך כאשר ראינו את התמונות של המתנחל הקורע את בגדיו ובוכה בכי מר כמנהג האבלים, קשה היה שלא לראות שהאדם המאמין עושה חשבון נפש עם עצמו מדוע באה עליו הרעה הזאת.

אולי באמת התיישבות בגוש קטיף הגיעה לקצה. החממות פורקו הבתים נהרסו, העצים נעקרו והקברים הועברו. ולאדם הפשוט המסתכל מהצד אולי נותר לבכות בשמעו איך בבית האחרון ביישוב הגדול ניסנית מקבלת אמא צעירה את החיילים באבטיח והם עוזרים לה לארוז את צעצועי בתה.

אך כאן מגיעה מסר אגרת זו – או אם תרצו "צוואתה" של תוכנית ההתנתקות כלפי העם כחברה.

המסר הראשון הוא זכרו! עלינו לזכור שגם אם התוכנית היא הגיונית וצודקת מכל, מדובר באנשים ולא סתם באנשים אלא באנשים אשר חונכו לאהוב את המדינה בכל נפשם ולבבם ולנו החובה לזכור ולהעריך את מסירות הנפש על אמונתם ועל אמונם לעם ולמדינה.

והלקח השני הוא שעל כולנו להבין ולהפנים כי כאשר כואב לאחד מאתנו זה לא יכול להיות טוב לשני. עליו לקבל את השונה בתוכנו ולהיות סובלני ותומך כלפיו. הוא יכול להיות מתנחל הוא יכול להיות חרדי, חילוני, שמאלני או ימני אבל הוא יהודי ולסיכום "יהודי לא שונא יהודי".