בין מדינות העולם נהוג להכתיר שיר רשמי זה או אחר, בדרך כלל בעל מלל ובעל לחן, בשם ההמנון הלאומי.

מקור המילה ביוונית Hymnos ופירושה שיר שבח. בהמנון הלאומי נהוג לפתוח
או לחתום אירועים רשמיים, אירועים בחסות השלטון או בהשתתפות אנשי שלטון, אירועים צבאיים וכן אירועי ספורט. בד"כ מבטא ההמנון את את שאיפותיו הלאומיות של העם, בד"כ קשורים ההמנונים הלאומיים במאורע חשוב בתולדותיה של מדינה, למשל ניצחון בקרב, או מהפכה נגד מששלה.

המנון מדינת ישראל הוא "התקווה", שנכתב על ידי נפתלי הרץ אימבר. תוכנו מבטא את כמיהת העם היהודי להיות עם חופשי במדינת ישראל .

בשנת 1877 כתב נפתלי הרץ אימבר שיר בשם "תקוותנו", שיר זה הפך ברבות הימים בגלגולים שונים להמנון הלאומי שלנו בשם "התקווה".

בשנת 1886 פורסמה הגרסה המלאה בספר השירים של אימבר - "ברקאי", בגרסא הכוללת תשעה בתים ופזמון חוזר. השיר הפך למקובל במאה ה-19, בקרב המתיישבים היהודים בראשון לציון , רחובות , בערים ומושבות נוספות ובקרב תנועות ציוניות. ב-1903 הושר השיר לראשונה בעת נעילת מושב הקונגרס הציוני השישי בבזל . בקונגרס הציוני ה-18 בפראג בשנת 1933, הוכר השיר רשמית כהמנונה של התנועה הציונית, כשהוא דוחק מועמד בולט אחר של אותה תקופה - שיר המעלות .

מי היה נפתלי הרץ אימבר?

אתם מוזמנים לעיין ולהאזין  לנוסח המלא והמקורי של השיר "תקוותינו"
 אותו כתב נפתלי הרץ אימבר.

חפשו ומצאו איזה שורה בפזמון השתנתה?

מדוע זה קרה לדעתכם?

הניסיון הראשון להלחין את "התקווה" לא עלה יפה.
בשנת תרמ"ב מסר ישראל בלקינד מראשון לציון את  הלחנת השיר לליאון איגלי, מוסיקאי צעיר שנשלח  לזכרון יעקב ע"י הברון לעבוד בעבודה חקלאית. הוא 
הלחין את תשעת הבתים של השיר, אך כל בית הלחין במנגינה אחרת, דבר
שהיקשה על בני המושבה להכיר את השיר.

   לחן ישן נושן

חלפה שנה ובשנת 1887, תושב ראשון לציון, שמואל כהן, התאים לחן למילות השיר "התקווה". כהן התאים לחן זה ללחן  עממי שהכיר מילדותו ברומניה ונקרא "לחן ישן נושן". כהן  שמע בילדותו את הלחן הזה מושר בפיהם
של איכרי מולדובה.

התקווה

השיר נלמד בביתו של לבונטין , ששימש כמרכז הנוער במושבה,  ועבר מפה לאוזן ומכאן נפוץ בקרב המתיישבים היהודים בראשון לציון , רחובות , בערים ומושבות נוספות ובקרב תנועות ציוניות.
בשנת 1933, הוכר השיר רשמית כהמנונה של התנועה הציונית.

במשלחת בי"ס לפולין (יהוד, ינואר 1988):
"...באותו טקס במיידנק, קרה לנו משהו, לכולנו. ראינו את ערימות הכובעים והבגדים התלויים. ראינו את המקלחות. הלכנו לכל האורך של ערימות הנעליים. נעלי ילדים. התחלנו להרגיש מה זה ששה מליון.
היה קר מאד. למרות זאת, כולנו מבלי להידבר הורדנו את המעילים
ונשארנו בחולצות כחול-לבן כשכתובת ישראל בולטת. שמנו כיפות על הראש מיוזמתנו. איש לא אמר לנו להביא כיפה. רעדנו מקור ומהתרגשות.
התחלנו לשיר בשקט את שירת "התקוה". כשהגענו למלים "להיות עם חופשי"- פתאום כולם צעקו. היתה שירה אדירה. הרגשנו חלק מאיזה כלל גדול.
היה לי רצון להזדקף מאד. מול העצמות והאפר, זה נראה הישג עצום להיות נציג של ישראל, עם כיפה על הראש.
התקווה נשמעה שם אחרת.
חוויה אדירה. בפעם הראשונה הרגשתי מתוך הלב את שירת ההמנון והרגשתי את המשמעות..."