ההלכה
היהודית קובעת ומעצבת את כל הנוגע לטקס ההלוויה והאבל. טקסיות זו עונה על
הצורך של משפחת הנפטר וסביבתו הקרובה בתבנית קשוחה ומובנית של לוחות
זמנים ובהוראות
פעולה מדויקות. בעתות מוות, מתקשים רוב האנשים לחשוב
בצורה ממוקדת ולתכנן בסדר ובהיגיון.
לפיכך, הטקסים המסורתיים אינם
משאירים דבר למקרה או ליוזמה פרטית. כל צעד וצעד מתוכנן.
דווקא החוקים הקשוחים והכופים, הם שמאפשרים למעורבים בתהליך,
את החופש להתרכז לחלוטין באבלם.
הטקסים נעשים באופן כמעט אוטומטי, הדורש הרבה פחות
אנרגיות מאלו שהיו דרושות אילו נתבקשו האבלים לבנות בעצמם את הטקס, או
לאלתר את התנהגותם. יתר על כן, הטקס, אשר נחווה פעמים רבות בעבר, מוכר
בדרך-כלל היטב ומעניק בכך תחושה של בטחון. תהליך המוות חושף את האבלים
לפחדים בסיסיים ולתחושות חוסר-וודאות ואובדן ביטחון. המבנה הקשוח של
הטקס עוזר להילחם בתחושות אלו ומרגיע את האבלים הצריכים רק למלא אחר
חוקים קיימים.
מבוסס על
מאמר
מאת ד"ר קורנליוס גרופ, מנהל המחלקה לייעוץ פסיכיאטרי,
בית החולים שערי צדק, ירושלים. מה אתם חושבים? האם דרושים כללים קבועים להתנהגות במקרה של אבל? האם מישהו
רשאי לקבוע לאבל איך להתנהג?
פעילות 2 - הלכות
אבלות
קראו
מקצת מדיני ומנהגי האבלות הנהוגים ברוב עדות ישראל והשלימו את המשפטים
הבאים: (במקרה הצורך השתמשו בבנק המילים)
1. חוקי ההלכה
בנושא אבלות חלים על מבוגר או נער החל מגיל
ונערה מגיל
שאיבדו אב או אם או בעל או אישה או
בן או בת או אח או אחות.
2. מיד לאחר
הפטירה האבל נמצא במעמד "" ואחריותו לדאוג לסידורי הלוויה. במצב
זה הוא פטור מעשיית מצוות אך מנוע ממנו להשתתף בפעולה מהנה כלשהי.
3. לפני
הקבורה או אחריה האבל חייב בגד כאות אבל.
4. לאחר
הקבורה מתחילים שבעה ימי האבל הנקראים ""
ובהם יושבים האבלים על הרצפה או על
המושבים הסמוכים לרצפה.
5. בתקופה זו
לאבלים להתגלח, להתרחץ, לצאת לעבודה,
לקיים יחסי אישות, ללבוש בגדים נקיים וכו'.
6. נהוג שבימי
השבעה באים ידידי המשפחה את
האבלים. יש הנוהגים להביא לאבלים מאכלים.
7. בשבת
מקיימים את האבל ב.
8. בסוף השבעה
ועד לשלושים יום לאבל מקיימים מנהגי אבלות הפחותים מ"השבעה" כגון איסור
ה.
9. על הורים
מתאבלים .
הקשיבו
לתפילת קדיש (בהברה אשכנזית) וקראו את המילים.
בנק מילים: ~~~~~~~
לנחם
אסור
שבעה
12
גילוח
צנעה
לקרוע
13
אונן
שנה
פעילות 3 - סיפור
אישי
הסיפור שמובא כאן הופיע
באחד מעיתוני הילדים לאחר מלחמת יום הכיפורים:
דורית בת 13 מתל אביב
מספרת סיפור קשה ועצוב
"אנחנו
תאומות, אחותי אורית ואני, וחיות עם אמא. אחינו נפל במלחמת יום
הכיפורים; אבינו נהרג בתאונת דרכים לפני כן.
מאז אמי ואחותי אבלות נורא, אבלות ומסכנות. ואני בדיוק להפך: אני הולכת
למסיבות ומזמינה חברות. אמי ואחותי לא מבינות אותי. אחותי בקושי מדברת
איתי. אמי ואחותי אומרות לי שאסור להתנהג כך, משום שאבי ואחי אינם".
(מתוך הפעלופדיה - אנציקלופדיה לפעילות חברתית)
קראו
